מסע ה-14 ממסעות הראשונים בנגב – שמעון פרס

מסע ה-14

כתבה: אפרת קדם-סילברט

ייעוץ מקצועי: אבי נבון

"מעשה בארבעה עשר 'אחדים' שחשקה נפשם לטבול אצבעותיהם בים סוף…" שמעון פרס, נשיא המדינה על מסע ה-14

ינואר שנת 1945, מסע הרפתקני ולא חוקי במיוחד יוצא ממצפה רביבים, לכיוון אום רשרש (אילת) ומזמן מפגשים עם בע"ח, בדואים, שוטרים וחיילים בריטים חשדנים… הצטרפו אלינו למסע מיוחד, בתקופה בה היה צריך רישיון כדי לצאת לטייל בנגב!   

לארץ לא נודעת

הימים הם ימי השלטון הבריטי בארץ ישראל. הנגב הוא ארץ כמעט לא נודעת, שבטי הבדואים שולטים במרחב ועל יהודים אסור הטיול במרחבי המדבר העצומים.

למרות זאת, סיירי פלמ"ח ואחרים, סקרנים, הרפתקנים ואמיצים, יוצאים בקבוצות ל"תור" את מרחבי מדבר יהודה וים המלח, ב1942 מקיימים סמינר במצדה, מגלים את המכתשים, מתאמנים בחשאי במרחבי המדבר, מסיירים ותוך כך ממפים את השטח.

הולדת מסע ה-14 ברעיון שעלה לשמריה גוטמן, אז בחור צעיר מראשוני קיבוץ נען, פעיל המחתרת הציונית בעיראק ולימים ארכיאולוג מפורסם ("איש מצדה"). לשמריה הצעיר פנטזיה נועזת, על עליית יהודי עיראק בספינות דרך ים סוף.זו מובילה אותו לפנות לבחור צעיר ונמרץ אחר, שמעון פרסקי, בימים ההם הוא מזכיר תנועת הנוער העובד והלומד והיום נשיא המדינה שלנו!. פנייה אל דוד בן גוריון מולידה 150 ל"י (חצי מהתקציב) וסיפור כיסוי מצוין: מסע לחקר הנגב. להשלמת התקציב שולח בן גוריון את השניים אל יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח. האינטרס שלו לסייע ברור למדי: סקירה ומיפוי השטח הלא נודע, בין רביבים למפרץ אילת.

14 בשיירה אחת…

במהירה מתארגן צוות של פלמ"חניקים וחברי הנוער העובד. בינתיים הם קבוצה של 12 איש – 8 חברי הנוע"ל ו – 4 פלמ"חניקים … (לרשימת משתתפי המסע: ראה מסגרת).

המסע סודי ביותר. בר כוכבא קוטיק החובש, פלמח"ניק ממשתתפי המסע פוגש את חברו מהפלמ"ח חיים זינגר ואינו מוכן מגלה לו לאן נוסע. רק אח"כ מבין מזינגר כי הם יוצאים למסע משותף.

מאחר והבדואים חולשים על השטח, פונה החבורה לקודצי (מאיר ירושלמי), "מוכתר" רביבים, על מנת שיקשר בינם לבין מוכתר שבט העזאזמה באזור ביר עסלוג' (רביבים). קודצי יסכים לקשר, בתנאי שיוכל לקחת חלק במסע.

ערב המסע, טוען בן גוריון כי אין איתם שום "מבוגר אחראי" ומצוות להם את ד"ר היינריך מנדלסון (בן 32), מבכירי הזואולוגים וממייסדי שימור הטבע בישראל. מנדלסון מגיע עם שני כדי חרס וקרעי עיתונים ל"אוספים שלו".

כך, ב10 בינואר 1945, יוצאים 14 סיירים יהודים "פורעי חוק", חוקרים וסיירים אל המדבר הלא נודע. שמריה גוטמן, מתאר את המסע ביומנו, אך כדי לשמור על סודיות הוא כותב בסגנון סיפורי המקרא, סיפור דרך במסווה דרכה של הגר במדבר.

פטה מורגנה

משאית חבוטה מביאה את החבורה למצפה רביבים וביר עסלוג'. כולם מכוסים באבק מדבר דק ולפתע נשמעת קריאה צרודה:

"פטה מורגנה…".

לעיניהם המשתאות של הבאים נגלה חזיון מרהיב: בריכות ענקיות, שופעות מים באמצע המדבר (שנת 45' הייתה מוצלחת לפרויקט אגירת מי השיטפונות במצפה רביבים).

מתקשים להאמין לשפע המים במפגשם עם המדבר, פוגשים האורחים את חברי רביבים ב"מאדאפה" (אוהל אירוח בסגנון בדואי) בכניסה לקיבוץ. המטיילים מגלים שלא פשוט להתמודד עם הקור הצורב של לילות הנגב.

בבוקר בתיווכו של קודצי, חוברים ל – 4 מדריכים בדואים – ביניהם מי שהפך ברבות הימים לשייח' עאודה אבו מועמר "אבי" הידידות בין צה"ל והגששים הבדואים.

12 גמלים משמשים לרכיבה ומשא. הגמלים מתחבבים על הרוכבים והם מעניקים להם שמות: הכירו את קלאופטרה היפה, אינטליגנט המהורהר, מרקו פולו בעל היוזמה ואבו בלוט הדומיננטי.

ואדי מורה, רוחות רעות ואלות

השיירה המיוחדת יוצאת לדרך. הם רוכבים על אדמה רטובה מגשמי החורף, בין טראסות עתיקות, בורות מים ושרידי בוסתנים, אל עבר ואדי בקרת (אזור שדה בוקר).

מרחוק נראה מבצר גדול החולש על רמת מדבר רחבה. עוד לפני המבצר מזהיר חיים זינגר ההולך בראש, את השיירה מבקע תלול. מעל גדות הערוץ מראה מרהיב של מפל עין מעריף מעל ואדי מורה (קניון עין עבדת). חיים זינגר מציע להשאיר מאחור תיקים ולצאת לסייר בסביבה הקרובה. ריבוי שרידי הטראסות החקלאיות הקדומות בכל הואדיות סביבם, משכנעים את הסוקרים הצעירים כי מדובר בחבל ארץ המסוגל לקיים חיי אדם.

בבוקר, ייצאו לסייר בין שרידי העיר הביזנטית עבדת, יאספו שרידי כלים עתיקים, או שברי אבנים מסותתות. הבדואים נפחדים למדי, הם עדיין מאמינים כי במשך שנים היו השרידים העתיקים מקום משכנם של רוחות רעות.

בשיפולי הר נפח (אזור הר נפחא), נתקלים המטיילים בהפתעה מרעננת. עצי אלות אטלנטיות  גדולים עבותי גזע, רחבי נוף ומשובבי נפש. שוב מתעורר המדבר לחיים.

"שטח ההפקר"

הנשימה נעצרת כאשר מגיעה החבורה אל המצוק הצפוני של מכתש רמון. בקע המכתש, גבעות הגעש הכהות והשפעותיו של שבר הרמון על הנוף, מהממים את העין החוזה בנוף זה לראשונה.  "מציאות דמיונית" מכנה פרסקי הצעיר את הנוף המדהים ומתאר את המכתש באופן ציורי: הרי חרוט כחלחלים אפרפרים ופסגות, אדמדמות, אפרוריות הנוטות ונשענות זו על כתף חברתה, משחקי צבעים דמיוניים מעל שרשרת גבעות שחורות כזפת.

בניסיון להחליט באיזו דרך יעברו את המכתש, מסתבר כי השייח המוביל את השיירה, לא ממש הבין לאן הולכים. פירוש המילה עקבה בערבית הוא מעבר ומעברים יש הרבה במדבר. רק כאן מבין השייח' כי יש להמשיך דרומה ל"עקבת אל בחר" (מעבר הים).

חלק מהשטח דרומה מהראמאן כבר אינו בשליטת שבט העזאזמה אליו משתייכים המדריכים הבדואים והם חוששים מהבאות, גם כמות התבן לגמלים הולכת ואוזלת.

באמצעות ביטוי מעניין מתאר השייח' את הסכנה בהמשך הדרך: "מין שמאל לביר א'-סבע פי דין ופי אללה. מין ביר א'-סבע לראמאן – מפי דין ופי אללה, מין הראמאן מפי דין ומפי אללה" (או בתרגום חופשי: מצפון לב"ש יש דין ויש אלוהים. מב"ש למכתש רמון – אין חוק אבל יש אלוהים, מהרמון דרומה – אין חוק ואין אלוהים).

פרס וגמלים בדרך לנחלים הגדולים

אחרי חניה במכתש רמון, מצליחים המדריכים לאסוף מספיק תבן לגמלים להמשך הדרך.

בשלב זה של המסע, מפגש התרבויות והאינטראקציה החברתית בין המטיילים למדריכים מובילה להיתקלויות משעשעות.

במכתש, מוציאים החבר'ה יין לקידוש. קודצי, תושב המדבר דובר הערבית השוטפת, מסרב לשתות. סולימן, אחד המדריכים, משתכנע סופית כי קודצי הוא ילד בדואי חטוף והוא לוחש באזנו של קודצי המופתע שלא ידאג, סולימן לא יגלה את סודו! קודצי לא ממש יודע מה לעשות עם זה…

ביציאה מהמכתש מתרגשים המטיילים לנוכח גמל שהתנפל על נאקה מיוחמת. המחזה, הנדיר למדי בשל רגישות הגמלים, מתועד בצילום ומנדלסון מתפאר בכך שנים. ככלל  מנדלסון אוסף בדרך בעיקר נוצות ועדויות בע"ח. מה שפחות מקובל על המדריכים הוא תחום האיסוף של שמריה גוטמן – אבנים. הם מכנים אותו "מוהנדס" ומתבדחים על כך שמתכנן לבנות בית בת"א משברי האבנים שאוסף במדבר. שמריה מחזיר להם בזיהוי מדויק של גמלי משטרה (ימים מתפעלים מכישורי הגישוש שלו, עד שמגלה להם כי נבר בגללים וכך ידע כי הואבסו בשעורה).

בנחל פארן (ואדי ג'ירפי), מנדלסון מזהה בדרך עוף דורס גדול – הפרס. גם שמעון פרסקי הצעיר מתרשם מהעוף ובשובו, אחרי התייעצות עם סוניה הוא אכן משנה את שמו לפרס.

קיני נשרים, מפגש עם צבייה ועקבות צבועים צובעים ומתבלים את המסע, ביר איבן עוודה (בארות עודד) מספקים מים להמשך הדרך.

זהירות פטרולים בדרך

במפגש נחל ציחור מתגלה לעיני השיירה ואדי ערבה והרי אדום במלוא הדרם.

המדריך הבדואי מזהיר מפטרולים בריטיים בערבה, אשר חייליהם יוצאים מעין- וובה (עין יהב). אם ייתפסו המטיילים ויילקחו לשם, אין להם שום סיכוי להגיע לים סוף. הוא מציע להמשיך דרך ההרים.

כאשר מגיעים לבקעת עובדה מגלים כי בקעת עובדה מלאה בדואים חורשים וזורעים. מדריכי המסע מבוהלים, פלישה לתחומי שבט אחר כמובילי שיירה, אינה דבר של מה בכך.

מה שאינם יודעים, הוא כי גם בצד השני מחוללת אנדרלמוסיה. הסתבר כי הזורעים אינם בדואים מקומיים, אלא נציגי שבט החאריטאט היושב בדרום ירדן. אותו "גשם גדול" שמילא את בריכות רביבים הספיג את בקעת עבדת, ובני השבט החליטו להסתכן ולצאת לזרוע גם בשטח שאינו שייך להם. אחרי רגיעה כללית, כששני הצדדים מבינים כי לאף אחד מהם אין בעלות על השטח, ממשיכה החבורה ללינה בעין רדיאן (יטבתה).

בבוקר ממשיכים בטיול נינוח בערבה, כשלפתע, לאוזניים שהתרגלו לדממת המדבר, חודר קול מנוע רכב מטרטר. מכיוון אום רשרש מגיע לעברם טנדר משטרה בריטי.

סוף למסע?!

בפקודה!

3 שוטרים בריטיים מופיעים ודורשים לדעת מי הנוכחים.

שמריה, דובר אנגלית מלידה (נולד בגלזגו), עונה:

"אנחנו יהודים מארץ ישראל. באנו עם תנ"ך לבדוק מה השתנה בארצו של אברהם אבינו! ".

השוטר דורש לראות את הדרכון.

שמריה נמוך, קירח (שארית השערות המכסות את צידי ראשו פרועות), לבוש מעיל צבאי מלוכלך, בעל זיפים בני 8 ימים מחפש ומחפש. בסוף מוצא גרב מגולגלת, בתוכה מעטפה ובתוכה, הדרכון, שרק מסבך אותו יותר.

השוטר, בעצמו יליד גלזגו, מגלה כי הנווד המלוכלך אשר מולו, הוא לא פחות מבן עירו.

"אתם עצורים" הוא צועק בכעס על שמריה.

"בסדר", עונה שמריה בשקט והרוגע שלו מרגיז את השוטר עוד יותר.

"תלכו לאום רשרש!" שואג השוטר.

"לשם בדיוק נלך" עונה שמריה.

כך, בפקודת הבריטים, מופרדים בני החבורה מהגמלים והבדואים ומובלים אחר כבוד למעצר, על חוף ים סוף.

הים האדום

אום רשרש. שלווה משתרעת על המפרץ התכול עטור ההרים. החבורה הגיעה אל היעד והמעצר אינו מקלקל לגמרי את השמחה. הם אפילו מקבלים רשות מהבריטים לצאת לשחות בים האדום ופוגשים שם תחנה מטאורולוגית בניהול יהודה קופילביץ' (לימים אלמוג) מסדום

ובאמצעותו מצליחים להעביר את הפילמים שצולמו במסע.

מאום רשרש מועברים העצירים לב"ש, שם יש להם הכבוד להישפט על ידי הלורד אוקספורד, סגן מושל המחוז ובנו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר. הלורד מזהה את קודצי שרק לפני כשבועיים אירח אותו ברביבים.

זינגר המבוקש למשפט נוסף (בעוון גניבת קונסרבים מהצבא) מושך זמן ודורש מתורגמן לעברית, למרות שהשופט מכירו ויודע שאינו זקוק לכך.

נשיא המדינה כיום, שמעון פרס, מספר כי קיבל אישור מיוחד לצאת מב"ש לת"א, כדי להשיג הגנה משפטית ולשוב באותו יום למעצר.

פרס הגיע לביתו של בן גוריון. בן גוריון הטיל על היועץ המשפטי של ההסתדרות לעמוד לימין העצורים. החבורה נשפטה למחרת ונענשה בקנסות של בין 4-8 ל"י ובעונשי מעצר הנעים בין שבוע לשבועיים.

סוף טוב, הכל טוב… עובדה!

היומן שכתב גוטמן נלקח ע"י הבריטים. הם לא הלכו שולל אחרי סיפורי המקרא והשיבו לו את המחברת קרועה. בן גוריון קיבל מהמסע אלבום תמונות, אשר למרבה הפלא נעלם ולא נמצא עד היום. פרסקי (פרס) כתב על המסע לאחר ששבו רשימה שפורסמה בעיתון "במעלה", מסיבות ברורות לא אוזכרו ברשימה המעצר והמשפט.

יהודי עיראק לא עלו לארץ דרך מפרץ אילת כמובן, אלא במבצע עזרא ונחמיה.

לימים, נשאלו חברי המסע שנותרו בחיים על ידי ההיסטוריון אבי נבון, איך תכננו לחזור מאום רשרש? מסתבר שבמרוץ אל היעד אף אחד לא ממש חשב לעומק על עניין החזרה (חיים זינגר למשל חשב בכלל שיחזרו דרך פטרה).

בכל זאת, המסע המיוחד  הזה, שארך 10 ימים בנופי המדבר עוצרי הנשימה, על אף סופו הדרמטי, השיג מטרות חשובות. מעבר ל"טבילת האצבעות בים סוף"… יכלו האחדים הזה לבסס מידע חשוב על הנגב ומן הסתם הניחו יסודות למיפוי, לסיורים נוספים, ולתכנון תוואי הדרך של לוחמי חטיבת הנגב במבצע עובדה, המבצע אשר הוביל לקביעת שטח הנגב בתוך גבולות מדינת ישראל.

היום, כבר איננו צריכים רישיון מיוחד כדי לצאת למסעות במרחבים מלאי ההוד של הנגב ועדיין, עלינו לזכור כי האפשרות לטייל במדבר היא זכות גדולה ואינה מובנת מאליה.

משתתפי המסע:

8 אנשי נוע"ל: שמעון פרסקי, ישראל גלילי ב' (קיבוץ נען), בנימין קפלן (כפר גלעדי), אריה הג'ינג'י (קיבוץ גשר), נפתלי פרח (נפתוז, ממעוז חיים, פעל בעיראק עם שמריה) , בצלאל שיב (גזבר התנועה- קיבוץ נען) הצלם מוטק'ה זיו (מקיבוץ קדמה- שקיים רק ככפר נוער) ושמריה גוטמן.

4 פלמ"חניקים: חיים זינגר (בעתיד רון), בר- כוכבא קוטיק ("החובש"), דב פרידקין (בעתיד סוכן ביטוח מאופקים),איציק שמרלינג (בעתיד שמר- ממעגן מיכאל).

מאיר ירושלמי (קודצי), "מוכתר" מצפה רביבים: בנגב הייתה תופעה שבה היה מוכתר ליישובים יהודיים- הקשר עם השכנים היה בעיקר בין מוכתר למוכתר

היינריך מנדלסון: פרו' היינריך מנדלסון, מראשוני ובכירי הזואולוגים העבריים

* תודה רבה לאבי נבון, על השקעה של שנים בתחקירים סבלניים ומעמיקים, המסייעים לכולנו להחיות את ההיסטוריה בשטח!

סגירת תפריט
דילוג לתוכן